עלית תימן- אוהבים את העלייה יותר מהעולים 

אחד הדברים שהתייר נפגש איתו מיד בהגיעו לארץ הינו שאנו ארץ קולטת עליה, טיפוסים שונים מכל העדות, אשכנזים ומזרחיים, רוסים ותימנים, ייקים ומרוקאים, והשיחה מתגלגלת תמיד לנושא זה.

האורח האמריקאי הבא מחברה מעורבת קולטת עליה בעצמה, מתעניין גם בהשתלבות העדתית, גם בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של קליטת העולים ואין כסיפורם של עולי תימן, להראות על הצלחות אך גם משגים שנעשו ועד היום לא ניתן לכפר עליהם. מה שמעניין שנושא קליטתם של יהודי תימן בארץ התפרסם עשרות פעמים ואני כמו כל עם ישראל הייתי מודע לו, מצד שני נושא העלמות התינוקות, למרות ועדות החקירה די הוחבא מהציבור וכשהנושא עלה תמיד נוצר הרושם שאילו טענות שווא.

פרט לרקע ההיסטורי אני מתחיל תמיד באספקט האישי, ואני נעזר במה שפורסם בעיתונות.

מזל קומימי הינה אחת משלוש מאות תינוקות תימניים שנעלמו ממחנות העולים,

 בתי תינוקות ובתי חולים בשנים 1949-51, המספר כנראה הרבה יותר גדול, ועדת חקירה שפעלה בשנים 67-68 קבעה שרוב הילדים מתו, אבל הודתה שלא הצליחה למצוא את עקבותיהם של 22 ילדים לפחות.

תוך כדי לימוד הנושא הבנתי שהקולטים התייחסו ליהודי תימן בזלזול, בעליונות ואפילו התייחסו אליהם כפרימיטיביים. כשנחת מרבד  הקסמים מעדן בלוד, הופרדו הגברים מהנשים.

מספרת עולה מתימן: "הערבים לא הפרידו בינינו, היהודים שלנו הפרידו אותנו, אין הסבר, אין דיבור, התחלנו לבכות". העולים החדשים הוכנסו למקלחות, פאות הגברים נגזזו, לקחו מיד את כל הילדים, בלי להגיד לאימהות "אנו לוקחים אותם לבית הילדים או לתינוקייה", בלי שום דבר, יימח שמם איפה שהם. הכניסו אותנו באהלים, בקוצים, בלכלוך, אנחנו בוכים והשועלים לידנו מייללים. "בלילה התעוררתי, סביבי בכו עשרות אימהות שהופרדו מילדיהן, והתחלתי ללכת לפי הבכי של התינוקות עד שהגעתי לבית התינוקות."

במחנה ראש העין, 35.000 עולים, נלקחו רב הילדים מהאוהלים והפחונים, ושוכנו בבתי תינוקות, האימהות באו פעמים אחדות ביום להאכיל את ילדיהן.

"בערב נתתי לה לאכול ובבוקר לא מצאתי אותה במיטה, זה משהו מוזר, זה משהו שלא אבין בחיים שלי, שאלתי את האחות איפה היא? אמרה לי: לא יודעת, מה את לא יודעת, כל יום נתת לי אותה בידיים, איך את לא יודעת? איך יכול להיות דבר כזה? אף אחת לא אמרה לי את האמת.

בשנים 1949 ו- 1950 הובאו לארץ 49,000 מיהודי תימן במבצע שנקרא " על כנפי נשרים", המבצע כונה כך בגלל הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים וכן מבצע ביאת המשיח. המבצע החל בצורה חוקית ונסתיים בניגוד לדעת השלטונות התימניים, בעזרה מסיבית של יהדות העולם.

עולי "על כנפי נשרים" שוכנו בישראל בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי- ראש העין,בית ליד , ועין שמר. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה מעבר. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. בד בבד עם הקמת המחנות היה צריך גם לגייס ולהכשיר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950, ושוכניהם הועברו למעברות, שבהן חיו ההורים והילדים יחד.  

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, והיה צורך להשתמש בשם שלישי.

פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, כשני שלישים מהם באו מתימן.                                            ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרוו, אולם רבים מן ההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם. במהלך השנים נתגלו מספר מקרים בהם הילדים המדוברים נלקחו לאימוץ ללא ידיעת ההורים. 

חלק גדול מהילדים נעלמו על רקע עליית עולי תימן. ישראל קלטה אז עשרות אלפי עולים מתימן באופן חפוז ומאולתר, בשל תנאי המחיה הקשים במחנות המעבר בתימן. אחוז גבוה מבין הילדים והתינוקות שהגיעו היו במצב בריאותי גרוע וחלקם סבל מתת-תזונה. גם בישראל עצמה התקיימו תנאים קשים של צנע ומחסור בתשתיות רפואיות ולוגיסטיות. אלה, יחד עם קשיי שפה וזיהוי, הביאו לכך שפעמים רבות נותק הקשר בין ילדים ואף מבוגרים לבין משפחתם. יחס מתנשא של צוותי רפואה הוביל למקרים רבים של קבורה ללא ידיעת ההורים. נוספו על כך בעיות של עומס ואי סדרים ברישום הרפואי וברישומי הקבורה.

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס גרוע מצד הממסד והחברה. צווים להתייצבות לצבא, שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי. הוקמה ועדת  בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקוד ועדה זו,  בשנות ה-80 , הוקמה ועדה בראשות שלגי שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ועדה בראשות קדמיי. פרסמה את מסקנותיה בנושא. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו. נגד הוועדות נטען שהן אימצו בקלות רבה מידי מסמכים ועדויות על פטירת הילדים.

342 תלונות על ילדים שנעלמו הוצגו בוועדת בהלול-מינקובסקי. הועדה בראשות שלגי דנה ב-505 מקרי היעלמות (מתוכם 301 מקרים חדשים) ובפני ועדת קדמי, הוצגו כ-800 מקרי היעלמות (מתוכם כ-450 מקרים חדשים). לפי ועדת קדמי, כשני שלישים מהילדים שנעלמו היו ממוצא תימני, רובם של שליש הילדים הנותר היו יהודים שעלו ממדינות במזרח התיכון, וכ-30 ילדים שנעלמו היו ממוצא אירופאי או אמריקאי. בשנים מאוחרות יותר התגלו מקרים נוספים של ילדים ממוצא אשכנזי.

שלוש תאוריות מרכזיות נשמעו בעניין גורל הילדים. האחת היא חטיפה ממסדית שאורגנה כביכול מגבוה, כדי לספק ילדים לזוגות אשכנזים ולאורחים מחו"ל. סברה זו נבדקה על ידי ועדת קדמי ונפסלה. תאוריה שנייה גורסת כי אכן היו מקרים של אימוץ בלתי חוקי ללא ידיעת ההורים, אבל אין מדובר בתוכנית ממסדית אלא בתופעה שנוהלה בערוצים מקבילים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ומתוך אווירה תרבותית שראתה באימוץ כזה סיוע לילד שהגיע ממשפחה נחשלת. לפי תאוריה שלישית לא היו דברים מעולם ורוב הילדים מתו, למעט מקרים בודדים שנבעו מטעויות אנוש ובלבול, שנבעו מהנסיבות שתוארו לעיל. סברה זו מקובלת על כל ועדות החקירה שפעלו עד כה. ועדת החקירה הממלכתית מצאה 69 מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו ולגביהם היא מעלה אפשרות של "מסירה מזדמנת לאימוץ".